בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארגמן ואל

החלטה

העניין שבפני, בקשה למתן רשות להתגונן בפני התובענה.

התובענה הינה תובענה בסדר דין מקוצר ע"ס 76,861 ש"ח, אשר הוגשה על ידי התובע, מוסד בנקאי. התובענה כנגד הנתבעת נוגעת לחשבון 15017-36.

הנתבעת הגישה בקשה למתן רשות להתגונן בפני התביעה, ולטענתה: בעקבות כשלון עסקי, וכן בעקבות גניבה מהעסק אשר הופעל על ידה, בהיקף של כ- 70,000 ש"ח, נקלעה למצב כלכלי קשה. בנוסף מציינת הנתבעת כי לעמדתה אופן חישוב הריבית גרמו לחוב לתפוח בצורה משמעותית (אם כי לא נטען שהתובע הפר איזושהיא הסכמה שבין הצדדים או כל דבר חקיקה שהוא).

חשוב להדגיש בהקשר זה, כי בקשת הרשות להתגונן, הוגשה ללא כל נספח וללא כל אסמכתא, והיא נשענת על טיעונים בעל פה בלבד, ללא כל מסמך הנוגע לעניין.

לאחר עיון בבקשה, סבורני כי אין בבקשה דבר, ולא נטענת במסגרתה אפילו לא טענת הגנה אחת. האמירה הכללית כי התובע חישב את הריבית וההצמדה באופן שהביא לתפיחת החוב, אינה טענת הגנה, ואין בה יותר מאשר העלאת טענה ללא פירוט וללא כל התייחסות לנתוני החשבון. מדובר באמירה כללית, ואפילו לא נטען כי אותה "תפיחה" בחוב, הינה בניגוד למוסכם או לדין. למעט אותה אמירה כללית, לא ברור אילו חובות הפר התובע לכאורה, מתי עשה כן, ובאיזה אופן.

מתן רשות להתגונן, רמת הפירוט והתניית מתן הרשות בתנאים:

מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהן אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).

כזכור, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "

על המבקש רשות להתגונן להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש הוא, ורק הוא, כתב הגנה בתיק (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ מב(1) 721). בע"א 2242/10 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 21/12/2011 [פורסם במאגר "נבו"] חזר לאחרונה בית המשפט העליון ואישר את ההלכה בעניין זה, וקבע כי:

"...המבקש רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות בתצהירו, ועליו לציין את פרטי העובדות שעליהן מבוססות טענות ההגנה שלו. זאת בהתאם לכלל שעל המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו"

ובמקרה דנן, האמירות הן כלליות וסתמיות, ואף לא נתמכות בכל אסמכתא שהיא. מלבד זאת, יתר האמירות בדבר הקושי הכלכלי אליו הגיעה הנתבעת, אינו מהווה טענת הגנה כלל.

מתן החלטה ללא קיום דיון בבקשה למתן רשות להתגונן: בכל הנוגע לדיון בבקשה ללא חקירת המצהירה, רשאי ביהמ"ש ליתן החלטה בבקשה למתן רשות להתגונן, על פי הסמכות המוקנית לו לפי תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984.

מהותה של תקנה 205 (ג) לתקסד"א, נדונה במסגרת ע"א 1264/08 סלאמה מונדר נ' הראל חברה לביטוח (ניתן ביום 27.4.08, מצוי במאגר "נבו"):

"לשון התקנה עתה מאפשרת החלטה ללא דיון בגדרי הבקשה בלבד (ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 390), המציין, תוך השוואה לנוסח הקודם, כי "העיקרון המנחה בתיקון הוא לאפשר, במקרים המתאימים, מתן החלטה ללא דיון גם במסגרת בקשות רשות להתגונן"; כפי שמבאר המחבר המלומד, בסיפה לנוסח הקודם של התקנה ניתן היה להורות "מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". הנוסח שנקבע שונה מזה שבתקנה 241(ד) העוסקת בבקשות בכתב, והמאפשרת לבית המשפט או לרשם, להחליט על יסוד הבקשה והתשובות, או "אם ראה צורך בכך", לאחר חקירת המצהירים. "

לענין זה, כבר נפסק כי השימוש בסמכות שברשות לפי תקנה 205 (ג) לתקסד"א, ראוי שתיעשה במשורה, ר' ע"א (ת"א) 2230/04 ולדהורן נ' נרקיס:

"תכליתה של תקנה 205 (ג) הינה, אמנם, לחסוך זמן הן של בית משפט והן של הצדדים ולמנוע דיוני סרק תוך חיסכון בהוצאות אך, לא על חשבון זכויות בדין. מחוקק המשנה הדגיש כי על בתי המשפט לנהוג משנה זהירות ולנמק טעמים מיוחדים שירשמו, מקום בו תדחה בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. מחוקק המשנה הציב בפני בית המשפט כלל ולפיו עליו לקיים דיון, והחלטה ללא דיון, הינה חריג. (ראו מ.קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב, 1023 )...

... ניתן להבין את הצורך והחשיבות בשימוש שבסיפא בזהירות רבה, אף מהדרך שבתי המשפט מצאו שיש לנהוג ולפעול בזהירות ראויה אף ואולי דווקא במתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. כך בפרט מקום שעולות מחלוקות עובדתיות המחייבות הכרעה.